 |
שלום דובער שניאורסון (אדמו"ר הרש"ב)
|
קונטרס עץ החיים
ביאור אות א' (בדרך האפשר):
(א) בחלקו הראשון של הקונטרס מבואר ההבדל שבין - מצווה
ותורה. מההבדל בין השניים ניתן להבין את ההבדלים של כל מה שנגזר מהם, כמו
ההבדל שבין - ההתהוות והבריאה, או ההבדל שבין - החומר והצורה,
וכמו גם ההבדל שבין - החיות שבעולמות והעשייה שבעולמות.
בדקות, כל הצמדים הללו מסכמים את ההבדל שבין שם הוי' ודבר הוי',
וכיצד מהודו של הוי' נפעל גילוי המציאות, שבסופו של דבר מוביל אל התכלית –
גילוי קו האמצע שמחבר את הכול להיות דבר אחד שפועל גילוי אלוקות בעולם, גילוי עצמותו
ומהותו של הוי' - ללא העלמות והסתרים כלל.
הקונטרס מתחיל בפסוק "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות
מוסר" (משלי ו' כג'), ונשאלת השאלה – מה הוא העניין ב"דרך חיים
תוכחות מוסר" ? האם לא מספיק לאדם נר המצווה ואור התורה ?
כדי להבין עניין זה נעמוד על ההבדל המצוי בין
המצווה והתורה:
המצווה היא נר, והנר משמש לזמן מוגבל - עד שהוא נגמר ואז גם פוסק
מלהאיר. לעומת זאת, התורה היא אור, והיא אינה תלויה בדבר גשמי שממנו נוצר האור, לכן
בשונה מאור הנר - אור התורה משמש לזמן בלתי מוגבל ואינו פוסק להאיר לעולם.
על דרך משל ניתן לומר שהתורה היא אור היום, שמאיר ללא צורך באמצעי
שדרכו האור נוצר (גלגל השמש סובב תמיד ללא התניה במעשי האדם למטה). והמצווה היא
אור שמאיר בחושך הלילה, לכן צריך את הנר שישמש כאמצעי שדרכו נוצר האור.
אבל – כיצד ניתן לומר שבאור היום אין צורך באור הנר, ומזה משתמע שמי
שלומד תורה לא זקוק לקיום המצוות ?
התורה
והמצווה הם דבר כללי, שממנו נמשכים בדקות כל תחומי החיים של היהודי. על אף היותם
דבר כללי, גם בניהן יש חלוקה לכללי ופרטי, כאשר התורה היא עניין כללי, והמצווה היא
עניין פרטי. מתוך החיבור בין שתיהן (התורה כעניין כללי, והמצווה כעניין פרטי)
מסתעף ונמשך החיבור והגילוי העצמי עם הקב"ה.
דוגמא לביאור העניין:
אדם עיוור נזקק למקל הליכה, כדי שידע את דרכו. גם אם מדובר בדרך שהוא
מיטיב ללכת בה בכל יום במשך תקופה ארוכה, והוא כבר מכיר אותה על בוריה, הרי שהוא
עדיין נזקק למקל ההליכה כדי שיוכל להיזהר ממכשולים חדשים שאולי קמו בדרכו ולא היו
בכל אותן הפעמים שהלך בה בעבר. גם אם אין כל סיכוי שיהיו מכשולים חדשים בדרכו, רק מעצם
הימצאותו של מקל ההליכה בידו, האדם העיוור מקבל תחושת ביטחון, שמחזקת את האמונה
באי הימצאותם של המכשולים, ועניין זה פועל בו גילוי פנימי ועצמי שגדול יותר מההיכרות
שיש לו עם הדרך בה הוא מיטיב ללכת בכל יום. ניתן לומר שמקל ההליכה הוא כלי עזר
שמאפשר לאורו הפנימי מקום בו יוכל להתלבש וכך לבוא לידי ביטוי בפועל - בעשייה
ממשית. על ידי שני אלו (ההיכרות עם הדרך, ומקל ההליכה) מתגלה מעלה שגדולה יותר
מהימצאות כל אחד מהם בנפרד. המקל הוא הכלי (המצווה) וההיכרות עם הדרך היא האור
(התורה), על ידי החיבור בין שניהם נמשך הגילוי העצמי, באופן שמאיר כלפי חוץ ללא
העלמות והסתרים.
ועדיין נכתב – "אור היום עדיף גם ממדורה גדולה". משמע – הביטחון
וההיכרות שיש לאדם העיוור עם הדרך (התורה) עדיפים על כל מקל הליכה (המצווה),
ואפילו על כמה מקלות הליכה או ליווי צמוד של אדם שלוקח את העיוור יד ביד בדרכו.
וחשוב להבין - שגם לאור הנר (מקל ההליכה) וגם לאור התורה (הביטחון העצמי)
ישנו יתרון אחד על השני, וחיסרון אחד מול השני, השלמות היא מקום החיבור שלהן יחד כדבר אחד.
היתרון: אור הנר, שהוא זמני, מציל את האדם מ"מקצת פורענות". משמע - שמקל
ההליכה יציל את האדם העיוור ממכשולים חדשים שקמו בדרך והוא אינו מודע להם. ואור
התורה, שהוא נצחי ואינסופי, מציל את האדם "מן החטא ומן הייסורין". משמע -
שהביטחון הפנימי של האדם העיוור יציל אותו מתחושת החיסרון על עצם היותו עיוור,
שהרי כל מה שקורה הוא לטובה ואין מקום להטיל ספק בעצם המציאות כפי שהיא, אלא צריך
להוציא ממנה את הגילוי הכי נעלה שניתן, והרי שעל ידי מחשבת החיסרון (החטא) האדם
העיוור עלול לבוא לידי תחושת ייסורים קשים.
החיסרון: אור הנר מוגבל בזמן ומקום. אם עבר הזמן שבו ניתן היה להשתמש בו, הוא
מתפספס ולא חוזר שוב (קריאת שמע בזמנה וכו'..) . משמע - מקל ההליכה הוא רק מקל, אם
האדם העיוור לא ישתמש בו בצורה הנכונה ובזמן הנכון, המקל לא יוכל לשמש את מעלתו
ולמנוע את הפרעת המכשולים. ואור התורה, שהוא אינסופי, נמצא בהעלם והסתר גדול מאוד.
משמע - בשונה ממקל ההליכה בו כל אחד יכול להשתמש כי הוא קל ופשוט לשימוש (המצווה),
את נקודת הביטחון העצמי צריך לגלות על ידי יגיעה ועמל רב (תורה). היא מסתתרת
ומתכסה מתחת לספק, אותו האדם נדרש להסיר וכך יגלה את כוחה של האמונה.
אור הנר - הוא המצווה (ובמשל הוא מקל ההליכה), והיא דבר פרטי שנוגע במצב רגעי
נתון.
אור התורה - הוא גילוי אינסופי מהאור האלוקי, שהרי הקב"ה צמצם את עצמו
ושם את נפשו באותיות התורה (ובמשל הוא הביטחון העצמי של האדם העיוור – הימצאותה של
הנפש האלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש) הוא דבר כללי שתקף לכל סיטואציה ולכל מקום.
הראשון – אור הנר, טוב למקרה הצורך על כל מכשול וחושך שיבוא להזיק.
השני – אור התורה, מגלה את המציאות מצד האמת שבה - מלכתחילה לא קיים מכשול
שיכול להזיק, כי הכול טוב, וטבע הטוב להיטיב.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לאחר שנתבאר ההבדל שבין נר המצווה ואור התורה, ועדיין לא הובן מה
עניינה של תוספת "ודרך חיים תוכחות מוסר", מובאים שני פסוקים שיקדימו
עניין שחשוב לביאור זה:
הפסוק הראשון - "כל אשר חפץ ה' עשה" (תהילים קלה ו').
הפסוק השני - "בדבר ה' שמים נעשו" (תהילים לג ו').
את החיבור
בין שני הפסוקים, ואת הדקויות שנגזרות מהן, ניתן להבין מפסוק שלישי ששופך אור על כל
אחד מהם בנפרד, ועל חיבור שניהם כדבר שמגלה גילוי פנימי ועצמי.
הפסוק השלישי הוא -
"בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה: א).
מהפסוק הראשון אנו מבינים שכל מה שה' חפץ הוא עושה.
מהפסוק השני אנו מבינים שהעשייה של ה' היא על ידי דיבור.
מהפסוק השלישי אנו מבינים שהעולם נברא בעשר מאמרות, ובריאת העולם היא העולם
הזה – עולם העשייה הגשמי.
מכאן - שעניין הדיבור (עשר מאמרות) הוא שגורם לנברא להתהוות
ולהפוך למציאות שמורגשת כיש, ובמציאות היש (עולם העשייה הגשמי) מורגשת
לכאורה נפרדות מהאור האלוקי.
על דרך המשל הקודם – האדם העיוור מכיר במציאותו כאדם שלא רואה. מציאות
זו לכאורה מכסה על עומקים שונים של ראיה, אותם הוא יכול לגלות על ידי שני דברים:
1. עמל ויגיעה בגילוי אור מקום פנימיותו של האדם העיוור. מקום שתמיד נשאר שלם
וחיסרון המציאות, שמרגישה כדבר נפרד, לא משפיע על היותו שלם לעולם.
2. תרגול מעשי בכלי העזר החיצוניים, שישמשו את האדם העיוור להתגברות על המכשולים
בדרך. עבודה בתוך המקום הטבעי שמורגשת בו הנפרדות והחיסרון ע"י פעולות
מעשיות.
בנמשל - החיסרון הוא העיוורון של האדם כלפי האמת האלוקית (הנפש הבהמית מכסה
ומעלימה על הנפש האלוקית), שמציאות החומר הגשמי ותאוות העולם הזה מסתירות ומעלימות
עליה. את האמת האלוקית שמסתתרת בתוך המציאות הגשמית נוכל לגלות על ידי:
1. עמל ויגיעה בתורה.
2. קיום המצוות המעשיות.
עולה שאלה מן הכתוב בפסוקים הנ"ל:
אם כל מה שה' חפץ בו הוא עושה, ואת הבריאה הוא עושה על ידי דיבור, ובדיבור זה נברא
העולם, מה הוא ההבדל בין ההתהוות ו- הנברא ?
את ההבדל בין ההתהוות והנברא נבין כאשר נעמוד על ההבדל שבין "חפץ
ורצון" ו- "מאמר ודיבור". מהכתוב בקונטרס מובאים
"חפץ ורצון" כדבר אחד לרוב, אך למעשה גם בתוכם יש הבדל פנימי ונפלא, כמו
גם ההבדל הפנימי שבין "מאמר ודיבור". על ההבדלים הפנימיים נעמוד בהמשך,
וכעת נבאר את ההבדל הכללי שבין "חפץ
ורצון" ל- "מאמר ודיבור".
כתוב בקונטרס -
"שההתהוות היא מבחינת חפץ ורצון ה', ופעם כתיב - 'בדבר ה' שמים נעשו' (תהילים לג ו'),
וכמאמר - 'בעשרה
מאמרות נברא העולם' (אבות ה: א), שהיה מאמר ודיבור ולא נברא בחפץ
ורצון לבד."
ביאור הכתוב:
ההתהוות נגרמת ממקום החפץ והרצון. זה לא אומר שהמציאות שבה ה' חפץ כבר
קיימת וגלויה, למעשה היא בגדר פנימי שהוא בבחינת ביטול במציאות. מציאות היש מכוסה,
לכן הקיום של מה שעתיד להתהוות ולהיות כמציאות - מבוטל לגביה.
על דרך משל – לכל אדם יש עולם פנימי מורכב ומלא, אך העולם הפנימי של
האדם מכוסה בגוף ובבגדים. כאשר אדם נוסף יפגוש באותו אדם, הוא לא ידע מה הם הרצונות
הפנימיים שלו ובמה הוא חפץ. יתרה מכך - ישנה הטעיה אופטית שבה אנו נוטים לשייך דבר
פנימי ומהותי לדברים אחרים שדומים בחיצוניותם הטבעית בלבד.
לדוגמא: אם נבקש מאדם, שמעולם לא הכיר אנשים סינים, לבחור סיני אחד
מתוך עשרה שעומדים מולו. וכעבור שעה נבקש ממנו לזהות את הסיני שבחר מתוך כל העשרה –
הוא יצליח רק אם נשאיר את כל העשרה באותם הבגדים שהם לבשו. ואם נבקש מהעשרה סינים
שיחליפו בגדים אחד עם השני – הוא ייכשל במשימה. מאחר ואותו אדם מעולם לא פגש והכיר
אנשים סינים, הוא לא יצליח לשים לב לדקויות שבתווי הפנים שלהם. הסימנים היחידים
שייצרו בעיניו הבדלה בין העשרה סינים, כעשרה פרטים שונים, הם הלבושים שהוא מכיר
מעולמו הפרטי. במונחי העולם דבר זה נקרא "גזענות אופטית", אך למעשה זהו
דבר מורכב שכולל בתוכו הרבה יותר מהגדרה שטחית.
אם נתבונן בעניין זה מצדו של הסיני, נוכל דרכו להבין את הביאור לגבי זה
שההתהוות נגרמת ממקום החפץ והרצון. לאותו אדם סיני ישנם רצונות ודברים שבהם
הוא חפץ, אך דברים אלו מכוסים בגוף, בבגדים, וביתר הדברים החיצוניים (בכלליות נקרא
לכל אלו "לבושים"). כרגע הרצונות והדברים שבהם הסיני חפץ מכוסים מפני
המציאות, ומציאות זו שופטת את רצונותיו על פי ההשלכות שהיא משייכות לו מדברים
דומים שלובשים לבושים של "אדם סיני" (הוא בטח אוהב אורז, בטח יש לו
משמעת עצמית גבוהה וכו'..). מבחינת אותו אדם סיני מציאות זו שתופסת אותו בצורה
מסוימת - לא חשובה ואף לא קיימת, אין לה מקום לגבי הדבר שאותו הוא רוצה ובו הוא
חפץ.
מנקודה זו מתחילה ההתהוות של אותה מציאות שברצונו של האדם הסיני
ליצור, אך היא מכוסה והמציאות לא יכולה להבחין בה. כיצד הוא יוכל ליצור את הימצאות
עולמו הפנימי באופן גלוי כלפי חוץ? על ידי הדיבור. כאשר הוא יאמר את שעל ליבו, המציאות
שחיצונית לו תוכל לקבל נתונים נוספים ועל ידם להבדיל אותו מההשלכות שהיא שייכה לו
ואין להם נגיעה בדבר אמיתות רצונותיו הפנימיים.
וזהו ההבדל שבין "חפץ ורצון" ל- "מאמר
ודיבור", הם העולם המכוסה והעולם הגלוי. העולם המכוסה הוא בחינת ביטול
במציאות, ועיקרו זו הרוממות שאדם מייחס לעצמו, כך מלכתחילה מתאפשרים הרצונות
והדברים שבהם הוא חפץ, שהרי אם לא ייחס לעצמו רוממות לא יהיה מקום לרצון עצמי.
בכוח זה של הרוממות, שממנה עיקר ההתהוות, נעשה בחינת דיבור. ועל כן עיקר ההתהוות
הוא מהרוממות. וממה שנהיה ממנה בחינת דיבור נבראת המציאות והיש הגלוי. אך מאמר
ודיבור הם לא חפץ ורצון בלבד, מאחר והאדם לא יכול להביע את פנימיותו באופן שלם
ומדויק באמצעות הדיבור בלבד, והדיבור הוא רק לבוש לאותו מקום פנימי, כדי שיתגלה בכלי מצומצם כלפי
החוץ.
במשמעות הדברים ביחס לקב"ה, כפי שאלו מובאים בקונטרס עץ החיים:
ע"י הדיבור מתגלה עיקר היש וזה הציווי לברוא. הדיבור הוא בחינת שם בלבד, כמו
ששמו של אדם לא מבטא את פנימיותו במלואה, כך גם הדיבור לא מבטא את הפנימיות במלואה,
הוא רק לבוש שבו מצומצמת הכוונה הפנימית – החפץ ורצון. אמנם עיקר ההתהוות היא
מהרוממות (שבחפץ ורצון), אך כוח ההתהוות הוא בדיבור, שבא מבחינה פנימית ופועל כלפי
הפנימיות של מה שבחוץ (תחילה מתלבש בחיצוניות של מה שבחוץ במטרה לעורר את פנימיותו
ולהתקבל בה). וזה כוח הפועל בנפעל, שעל ידי הדיבור יוכל לצוות וכך יפעל שינוי במה
שלכאורה חיצוני לו. זו משמעות העניין בעשייה של מלך, שעל ידי הרוממות וריחוק המקום,
חפצו ורצונו נעשים לבחינת דיבור שמהווה כוח להתהוות, שעיקרה נובע לכתחילה
מרוממותו.
הרבי ממשיך לבאר את עומק הדברים כאשר הוא מבחין בהבדל שבין "חומר
ו- "צורה".
זאת לשונו הקדושה כפי שמביא הכתוב בקונטרס:
"והעניין הוא כי הנה נודע שלכל דבר יש חומר וצורה, שהחומר הוא
עצם גוף הדבר בכלל, כמו השמים בכלל או הארץ בכלל, וצורה הוא ציור ותמונת הדבר, כמו
מה שהשמים הוא כדורי, וכן הציור במראה וכו'."
ביאור הכתוב בנוגע ל-
"חומר" ו- "צורה" :
החומר הוא עצם גוף הדבר והוא נברא ב-10 מאמרות. והצורה היא ציור
ותמונת הדבר. החומר הוא העניין החיצוני, עוד לפני שנהייתה לו צורה שאותה הוא לבש. גם
במדע ידוע שכל חומר מרצד סביב חלל ומקום פנוי וכך מתקבלת צורתו.
להבנת העניין בדרך משל: מאוורר פועל בדרך כלל על ידי 4 כנפיים שמסתובבות במהירות.
אך כאשר הוא פועל והכנפיים מסתובבות במהירות, כל הארבע נראות כחלק אחד בצורה של
עיגול. אמיתת הדבר היא שזה לא עיגול אלא ארבעה חלקים בצורה שונה, ועל ידי תנועתם
בתוך החלל הפנוי הם נראים לנו כחלק אחד בצורת עיגול. כך בדקות גם החומר הוא רק עצם
גוף הדבר, ללא כל צורה שניתן לשייך לו, והוא נברא בעשר מאמרות. כדי שתהיה לו צורה
הקב"ה מצייר אותו בצורת כלי, בלשון הגמרא – "צר צורה בתוך צורה"
(ברכות י, א).
ניתן להבין שהחומר הוא הימצאות גוף הדבר כמשהו אחד וכללי, והצורה היא
התחלקותו לפרטים רבים שעל ידם מצטייר ציורו ונראית תמונתו.
בהמשך מבואר בקונטרס שהצורה נעשית בחפץ ה' ולא במאמר ודיבור, על ידי
המשכת חפץ ורצון, כאשר הרצון מתלבש בחכמה. מאחר והכלי לחכמה הוא עניין הביטול (של
המקבל) ובחכמה שורה אור אינסוף, כך בעניין מציאות העולמות, שמבוטלת לגבי הקב"ה,
נעשית המדידה לכל דבר ודבר בעולם. אז, לפי בחינת החפץ והרצון שלו, נמשך שורש החכמה
מקו המידה (קו המידה הוא שורש הצמצומים והגבורות, מפה ניתן הכוח לחכמה שתעשה מדידה
כפי בחינת מה שבחפץ ורצון) ועל ידי החכמה שמתקבלת בתוך הביטול של המציאות, נמשך
החפץ ורצון, אז נעשית הצורה, שהיא פעולה ממשית בחומר שנברא על ידי מאמר ודיבור.
על דרך המשל:
כאשר האדם הסיני רוצה ליצור את מה שהוא רוצה וחפץ בו, הדיבור בלבד
אינו מספיק. הוא צריך שהדיבור יפעל במאזין ויניע אותו לפעול את הדבר. לכן נדרש מהרצון
שלו שיתלבש בחכמה, וכך יוכל למדוד את המאזין ולמצוא בו מקום של ביטול, דרכו הדברים
יכולים להתקבל ולהניע לפעולה. כדי שהסיני יוכל לעשות מדידה זו, הוא חייב לצמצם את
רצונו ולהתגבר עליו, אז תהיה בו נתינת הכוח לחכמה, שיוכל למדוד את המאזין ולהשפיע
בדיבורו רק את מה שיתקבל ויוכל להעביר את מה שבחפצו ורצונו הפנימיים, בלי שהלבושים
החיצוניים יסתירו על מה שכוח חכמתו מדד וגילה כלפי חוץ בדיבור.
דבר יפה ניתן לראות באותיות המילים:
חפץ – אותיות "פצח". החפץ הוא המקום הפנימי ביותר, כאשר
משהו פוצח ובוקע, הרי שלפני כן הוא לא היה קיים אפילו במחשבה או אפשרות. ורצון –
אותיות "נוצר". הרצון הוא המקום החיצוני של אותו דבר שפצח, כאשר ברצון
ישנו עניין שבו החפץ הופך לנצור, הוא נעול במקום הפנימי כדבר שיש רצון להוציאו
לפועל. "פצח" – כמו אדם שפוצח בשיר, בלי שהוא תכנן או התכונן לביצוע השיר,
הוא פשוט פצח בשיר באופן ספונטני שלא היה לו תכנון או מחשבה קודמת. את הארת המקום
הפנימי, שפוצחת בשיר, הוא נוצר בתוכו וכך מלביש את הרצון בחכמה. החכמה היא זו
שמתרגמת את החפץ ורצון ומוציאה אותם לפועל במילים ומנגינה, בעזרת כל כוחות הנפש
(המוחין והמידות שבלב) שמתלבשים במחשבה דיבור ומעשה.
ועניין החכמה, שבה מתלבש הרצון, גם הוא בא באותיות "כח מה" –
מה הוא הכוח ? ובאותיות המילה חכמה – חפץ, כמהה, מתבונן, הולך, רואים את התהליך
שבו החפץ (הפנימי והראשוני) מתלבש בכמיהה לדבר שהיא הרצון (החיצוני לחפץ אך עדיין
פנימי לגבי הפעולה עצמה), ואז כאשר הדבר נצור בפנימיותו נעשית ההתבוננות כיצד
להוציא את הדבר לפועל, ולבסוף ההליכה שהיא היציאה מהכוח אל הפועל – התלבשות הרצון
בחכמה, ששורשה מושך מהצמצום והגבורה, ואז נעשית המדידה כיצד הדיבור יבוא בבחינה
פנימית ויהיה כוח להתהוות.
מכאן שההתהוות היא מהחפץ ורצון, ואין בה עדיין מציאות היש. עיקר
ההתהוות מהרוממות, ומזה נעשה הכוח לבחינת דיבור, על ידי התלבשות הרצון בחכמה.
והדיבור הוא מה שגלוי, בחינת שם בלבד. על ידי הדיבור מתגלה עיקר היש וזה הציווי
לברוא, שנעשה על ידי ריחוק המקום בהתנשאותו של המלך, והוא כוח ההתהוות – כוח הפועל
בנפעל בעשייה של מלך.
וההבדל בין "מאמר" ו- "דיבור" הוא שדיבור הוא
"לשון קשה" (מכות יא׳ רע״א. ספרי ופרש״י בהעלותך יב׳ א׳) ומאמר הוא
"לשון רכה" (מכילתא ופרש״י יתרו יט׳ ג׳). מאמר ודיבור, כמו שמצאנו בחפץ
ורצון, גם הם מורכבים משתי בחינות שמביאות עניין פנימי וחיצוני לדבר עצמו. המאמר
והדיבור הם שתי בחינות בגילוי האור האלוקי בעולם, כאשר האמירה היא ההתעסקות בטוב
על ידי גילויו והעצמתו. והדיבור הוא שבירת הרע, הוכחת החיסרון כדי להביא לסילוקו.
בהקשר המשל שהבאנו קודם: אם האדם שמול הסיני יהיה קשוב ומבוטל להגשים
את רצונו, הוא יוכל פשוט לומר לו (מאמר - לשון רכה) את רצונו מתוך אמונה שהוא
בביטולו הגמור ילך ויפעל את המעשה. אך במצב שהוא אינו מבוטל אליו באופן מלא, הוא
נדרש לדבר עימו (דיבור לשון קשה) ודרך הדיבור לגרום לו לפעול את הדבר שבו הוא חפץ,
כאשר דבריו שוברים את המניעות וההתנגדות וכך מסלקים את החיסרון שמנסה למנוע מדבריו
להתקבל אצל המאזין.
בהקשרו של הקב"ה – לכן העולם נברא בעשר מאמרות (לשון רכה), כי
המציאות בטלה לקב"ה ועצם הימצאותה כדבר שמורגשת בו תחושת היש כדבר שלכאורה נפרד,
היא בגלל שכך הוא בחר ורצה כאשר הוא נתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים (המאמר מתלבש
בדיבור כאור שמתלבש בכלי). לעומת זאת, עשרת הדיברות הם דיבור ולא מאמר, זאת בגלל
שהקב"ה רוצה לגלות בישראל גילוי פנימי ועצמי (עצמותו ומהותו של ה' ממש) וגילוי
זה מחייב שהביטול ינבע מבחירתו החופשית של האדם לסלק את כל מה שמעלים על גילוי
האור האלוקי. ממקום הבחירה החופשית נובע הגילוי העצמי של הקב"ה – זה מה שהקב"ה הוא כל יכול והוא יכול להאיר ויכול גם שלא להאיר. לכן כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים, חייבת להיות
במציאות העולם תחושת הנפרדות כיש, שממנה תבוא הבחירה באלוקות מצד החומר באופן של בחירה חופשית, היא בחיר פנימית ועצמית, אז תתגלה היכולת שבתחתונים להאיר ולא להאיר - מעין גילוי של "כל יכול" הנובע מגילוי הקב"ה ביהודי, ומאחר והקב"ה הוא כל יכול, כך גם היהודי יכול לגלות בעצמו יכולת זו. בעניין הדיבור נעשה סילוק הרע,
והוא בעצם הבחינה החיצונית של המאמר, כי הרי שמצד האמת אין רע כלל, ואת הדבר הזה
היהודי מגלה באמצעות התקשרותו בתורה ומצוות כפי שנתבאר לעיל.
סיכום הדברים עד פה :
גילוי החיצוני:
אור המצווה הוא אור הנר שמגן לפי שעה. המצווה היא דבר שנפעל על ידי
הנברא, והנברא נעשה על ידי מאמר ודיבור ולא על ידי חפץ ורצון בלבד. הדיבור הוא
עניין החומר לפני שנתקבלה בו צורה והוא בחינת שם בלבד. זהו עיקר היש ומה שגלוי,
ודרך זה נעשית עשייה של מלך בריחוק מקום, כאשר הדיבור שלו בא בבחינה פנימית והוא
כוח ההתהוות.
גילוי הפנימי:
אור התורה, כפי שהוא התלבש באותיות התורה, הוא אור האינסוף והוא מגן
לעולם. הוא עיקר ההתהוות, ומקורו בחפץ ורצון. אין בו עדיין את מציאות היש שנמשכת
ממלכות ד'אצילות,
כי הוא בחינת ביטול במציאות – אצילות ממש. זהו אור מכוסה והוא מקור לצורה שנותנת
בחומר את ציור תמונתו, על ידי התלבשות הרצון בחכמה וכך כתוצאה מביטול החומר מתלבשת
בו החכמה (ששורה בה אור אינסוף) ונעשית פעולה ממשית בנבראים. ושורש החכמה הוא בקו
המידה כי על ידה נעשית המדידה לצורת החומר, כפי הערך והמידה שעלו בחפץ ורצון.
סדר השתלשלות הדברים
:
עצמותו ומהותו של הקב"ה, פנימיותו, מתלבשת בחפץ. חיצוניות החפץ
מתלבשת בפנימיות הרצון באופן של "נוצר חסד". חיצוניות הרצון מתלבשת בפנימיות
חכמה עילאה, ודרך חיצוניות חכמה עילאה, שהיא כלי מוכן לגילוי האור שמעל עולם
האצילות ושורה בה אור אינסוף, מתפשט האור לעולם האצילות כולו. האור שבעולם האצילות
הוא בבחינת פנימיות אור התורה, הוא חכמת התורה, חכמתו של ה' יתברך. מבחינת הרוממות
שבפנימיות אור התורה נובעת עיקר ההתהוות לפי חפץ ורצון הוי'. חיצוניות אור התורה
מתלבשת בפנימיות אור המצווה, ומחיצוניות אור המצווה נעשה בחינת פנימיות שם הוי'. חיצוניות
שם הוי' מתלבשת בפנימיות חכמה תתאה, ובאמצעות חיצוניות חכמה תתאה מולך הקב"ה
על העולמות (בריאה יצירה עשייה) ומאיר בהם את גילוי אחדותו. חיצוניות חכמה תתאה
מתלבשת בפנימיות מלכות ד'אצילות
ודרך חיצוניות מלכות ד'אצילות
נמשך גילוי אחדותו של הוי' ומתפשט האור בכל העולמות לפי ערכם. באמצעות מה
שחיצוניות חכמה תתאה מתלבש בפנימיות מלכות ד'אצילות, נעשה הכוח להמשיך את בחינת הביטול לאור אינסוף גם בעולמות
הנפרדים, שלמטה מאצילות. המשכת הביטול בעולמות היא הכלי להתלבשות בחינת חכמה עילאה,
כפי שהיא בעולם האצילות, בפנימיות הכתר בעולמות שלמטה מאצילות. על ידי המשכת בחינת
פנימיות חכמה עילאה בכתר – נמשכת המדידה והצורה כפי שעלה בחפץ ורצון. ועל ידי
המשכת בחינת חיצוניות חכמה עילאה בכתר – נעשה כוח הפועל בנפעל ונמשך עצם גוף הדבר,
החומר, כפי שנברא במאמר ודיבור, ובכוחו נעשית ההתהוות והתלבשות מה שלמעלה ממנו במה
שלמטה ממנו. זה עניין התלבשות הצורה בתוך החומר, התלבשות ההתהוות בתוך הנברא,
התלבשות התורה בתוך המצווה, והתלבשות מה שעלה בחפץ ורצון של ה' לברוא עולם גשמי
במאמר ודיבור.
וצריך להבין ביאור
נוסף בעניין:
מה זה עניין חיצוניות הרצון שמתלבשת בפנימיות חכמה עילאה ?
חפץ ורצון הם שתי בחינות בכתר עליון, חפץ הוא פנימיות הכתר וממנו נמשך
התענוג. ורצון הוא חיצוניות הכתר, שממנו נמשך הרצון בהמשכת התענוג בכל מה שלמטה
ממנו. כדי שההשפעה מעצמות המאציל תימשך אל עולם האצילות וכל מה שלמטה ממנו, צריך
שיהיה ממוצע מחבר. ממוצע זה הוא הכתר, והוא איננו המאציל בעצמותו ומהותו.
הממוצע המחבר בין המאציל לנאצל הוא בחינת אדם קדמון (כתר כללי לכל
העולמות), והוא ראשית סדר ההשתלשלות לאחר הצמצום הראשון. בעולם אדם קדמון ישנה
כללות הרצון העליון, והוא בבחינת יש לעומת האור אינסוף שלפני הצמצום. מצד אחד - אדם
קדמון הוא קדום לכל ומופשט מכל הגדרה, הוא נמשך מהבחינה התחתונה ביותר שבאור
אינסוף (מלכות ד'אין סוף)
שהופכת להיות פנימיות הכתר שבאדם קדמון (עתיק יומין ד'אדם קדמון), זהו ניצוץ הבורא שמתלבש בנברא והוא מקור לאור הממלא. מצד
שני - מעל ההמשכה של מלכות ד'אינסוף, שמתלבשת בפנימיות הכתר ד'אדם קדמון, ישנה המחשבה הקדומה ד'אדם קדמון, והיא מקור לאור הסובב. מצד אחד באדם קדמון אין שום גדר,
ומצד שני הוא שורש ההגדרה. לכן שמו מורכב מאדם - שהוא גדר, ומקדמון - שהוא קדום לכל הגדרה.
המחשבה הקדומה ד'אדם קדמון מתלבשת בחיצוניות הכתר ד'אדם קדמון (כללות הרצון העליון שתהיה צורה לכל נברא לפי ערכו – מחצב
הנשמות) וכך מתעוררת הפנימיות ד'אדם קדמון, היא חיצוניות מלכות ד'אינסוף, שמתלבשת בפנימיות הכתר ד'אדם קדמון (עתיק יומין ד'אדם קדמון – מחצב הספירות שבעולמות התחתונים, בהם ההסתרה גדולה ותידרש
להם המילה (לשון ברית מילה) לצורך הסרת העורלה, שמעלימה ומסתירה על נקודת הפנימיות) והיא כללות הרצון
העליון במחשבה הקדומה, שיהיה עולם תחתון שמורגשת בו הנפרדות ובו תתלבש הצורה.
מכאן נובע היותו של אדם קדמון שורש לבחינת הכלים, ועל אף היותו שורש לבחינת הכלים, הוא איננו בחינת
כלי שבטל במציאות, מכיוון שהוא לא בגדר של מציאות כלל. עולם האצילות הוא בבחינת ביטול במציאות,
מכיוון שהוא מציאות שבטלה למקורה, אבל עולם אדם קדמון איננו אפילו בגדר של מציאות
שבטלה, כי אין בו הגדרה של מציאות, אלא שהוא רק כיש לעומת הבורא המאציל בעצמותו ומהותו.
הבחינה התחתונה ביותר באדם קדמון, מלכות ד'אדם קדמון, נעשית בחינת עתיק יומין (פנימיות הכתר) ד'אצילות,
אבל אדם קדמון הוא ככתר כללי לכל העולמות על ידי שתי הבחינות שמצויות בו:
1. בחינת אדם – שורש הספירות – אור הנר (מצווה).
מבחינת אדם נמשך כללות האור לכל העולמות שלמטה, זאת על ידי ציור הצורה שעלתה
בבחינת חפץ ורצון (כתר עליון). הציור הוא כדמות אדם כאשר הרגליים הם בעולם העשייה
וראש העשייה הוא החלק הנמוך ביותר שברגליים – העקב. הפרצוף הוא דרך ההשתלשלות ויש
בו כמה וכמה פרצופים לפי בחינת מוחין שבראש, מידות שבלב וכו'. ובאדם קדמון עצמו
אין חלוקה ושייכות לכל דבר ודבר, מאחר ובו החושך מלכתחילה לא קיים, על אף שהוא מורגש במה שלכאורה מורגשת בו תחושת היש והנפרדות - ביטול במציאות, והוא עניין כללות הציור והכל שווה לפניו. זה
שורש עניין ה"אתהפכא" – הפיכת החושך לאור (מקור למאמר).
2. בחינת קדמון – שורש הכלים – תורה אור (תורה).היא חכמתו ורצונו של הבורא, שנתאווה להיות לו יתברך
דירה בתחתונים ולכן שם את נפשו באותיות התורה.
מבחינת קדמון נמשכת כללות העולמות עד למקום התחתון ביותר שבעשייה, והיא מקום הכלי
שבו יוכל להתלבש האור, כמו הפרצופים שיש בהם עגול וישר. בחינה זו היא התחתונה
שבאדם קדמון ולפי שסופן ותחילתן נעוצים אחד בשני, היא נמשכת מהמקום העליון יותר,
הוא המחשבה הקדומה בבורא. לכן הנצח, הוד ויסוד של אדם קדמון כוללים בהם את בחינת
חפץ ורצון שבמאציל, ועל ידי זה שחפץ הוא עניין "פצח" כך הוא בוקע את
הפרסא (מסך המפריד) שבין העולמות (אצילות בריאה יצירה ועשייה) ומתלבש בהם בבחינת
מחשבה קדומה של המאציל (אנא אמלוך) ומזה נובעת כל ההשתלשלות של אור אינסוף שיורד
בצמצומים והעלמות רבים עד סוף עולם העשייה, מקום הקליפות. זה שורש עניין
"אתכפייא" – התנגדות לחושך ולמה שמעלים על האור - ביטול היש (מקור לדיבור).
וכל זה שפועל אדם קדמון בכל מה שלמטה
ממנו, עד המקום הנמוך ביותר שבעולמות, הוא על ידי חכמה סתימאה שעוברת מהמאציל אל
הנאצל, דרך ההמשכה שבאדם קדמון כממוצע. חכמה סתימאה עוברת דרך הגבורה שבעתיק,
והיא מקור לי"ב האותיות (המשכת החכמה עד למקום התחתון ביותר שבעשייה). המקור
להתלבשות החכמה במקום העשייה התחתון, הוא מהחצי התחתון שבחיצוניות הכתר ד'אדם
קדמון, הוא כללות הרצון שתהיה צורה לפי ערך ומידה. חיבור החכמה אל העשייה באמצעות המידות
שבלב הוא ייחוד הקב"ה והשכינה, שכן החכמה מגיעה ממקור עליון וסתום והעשייה
היא דווקא במקום נמוך ביותר שיש בו העלמות והסתרים על האור האלוקי (גילוי היש
והנפרדות). מכאן שורש המצוות, שמחברות את החכמה סתימאה עם העשייה הגשמית במקום
הקליפות וההסתר, ולכן הכתר (חפץ ורצון) של מידות הלב מגיע מהמקום התחתון ביותר
שבחיצוניות הרצון שמעל החכמה, זהו גם המקור לרחמים ולדעת.
חכמה סתימאה היא איפה שמתלבשת החכמה של המאציל ברצון העליון שממנו
נמשך אדם קדמון, וגם שם התלבשות החכמה היא דרך מה שעלה ברצונו לברוא את העולמות,
וזה מקור ההמשכה ל13 מידות הרחמים כפי שהם בדעת עליון (שורש ומקור למצוות), ומעל
זה נמצא מה שלפני שעלה ברצונו לברוא את העולמות, וזהו האור שלו במהותו ועצמותו
בלבד (שורש ומקור לתורה), ללא כל העלמות והסתרים. מכאן שמה שלפני שעלה ברצונו
לברוא את העולמות (שורש ומקור לתורה) היא החכמה העצמית - המחשבה הקדומה שמעל הרצון, וממנה נמשך חיצוניות הכתר ד'אדם קדמון, שמעורר ומגלה את פנימיות הכתר ד'אדם קדמון, ולאחר שהתעורר ונגלה פנימיות הכתר ד'אדם קדמון, נמשך ממנו הגילוי בפנימיות מלכות ד'אדם קדמון ודרך חיצוניות מלכות ד'א'דם קדמון מתלבש בחיצוניות הכתר ד'אצילות, שמתעוררת ומגלה את פנימיות הכתר ד'אצילות, ובו נמשך ממה שאחרי שעלה ברצונו לברוא את
העולמות (שורש ומקור למצוות – חציו התחתון של חיצוניות הרצון – תפארת ד'אריך)
היא החכמה שמתחת לרצון, וממנה נמשך חיצוניות כתר ד'אדם קדמון כדי שיוכל להתלבש בפנימיות הכתר של עולם האצילות, ומכאן המשכת 13
מידות הרחמים כפי שהם ברחמים ממש ולא רק בדעת עליון.
החיבור בין שתי בחינות אלו של חכמה (לפני שעלה ברצונו - חכמה עצמית - ואחרי שעלה
ברצונו לברוא את העולמות - חכמה סתימאה) הוא עצם החכמה, שמקורו במוחא סתימאה. המקור ושורש לתורה
(לפני שעלה ברצונו) היא גילוי הדרגה האחרונה שבמאציל, וזו נמשכת דרך בחינת עתיק
יומין (פנימיות הכתר ד'אדם
קדמון). והמקור ושורש למצוות (אחרי שעלה ברצונו) היא גילוי הדרגה הראשונה שבנאצל,
וזו נמשכת דרך בחינת אריך אנפין (חיצוניות הכתר ד'אדם קדמון).
מה שנמשך מנצח, הוד ויסוד של אדם קדמון, דרך חיצוניות הכתר ד'אדם
קדמון (חיצוניות הרצון), וכולל בו את בחינת חפץ ורצון שבמאציל, הוא עניין חיצוניות
הרצון שמתלבשת בפנימיות חכמה עילאה. כאשר ביטול מה שלמטה, מהווה כלי להתלבשות
בחינת חכמה סתימאה בחפץ ורצון (כתר), ודרך חיצוניות הרצון מתלבש בחכמה עילאה.
והתלבשות חכמה סתימאה בחפץ ורצון, היא שורש לחכמה עילאה שנמשכת בכתר של עולם
האצילות.
כדי שתוכל חכמה סתימאה להתלבש בחפץ ורצון (כתר) ולגלות ממנה את השורש
לחכמה עילאה, עליה להצטמצם עד שתהיה ממנה המשכה מהחלק העליון שבחיצוניות הרצון,
הוא יהיה כאור שיתלבש בחלק התחתון שבחיצוניות הרצון, שיהיה ככלי לאור החכמה, ואת
הכוח לפעול עניין זה של התלבשות חכמה סתימאה בחכמה עילאה, מעניקה בחינת הגבורה
שבעתיק (בחינת הצמצום שבפנימיות הכתר של אדם קדמון), על אף שהעניין עצמו נפעל
באריך (חיצוניות הכתר), בחצי העליון ובחצי התחתון של חיצוניות הרצון.
צמצום זה של
חכמה סתימאה כדי להתלבש בכלי של חכמה עילאה, הוא קו המידה, ומכאן ששורש החכמה הוא
בקו המידה, ועל ידה נעשית מדידת הצורה לפי מה שעלה בחפץ ורצון. וכיצד גבורה שבעתיק (הצמצום שבפנימיות הכתר)
פועל את הצמצום של חכמה סתימאה באריך ? זאת באמצעות התלבשות חסד ד'עתיק
(שלמעלה מקו המידה, כי חסד הוא מעל הגבורה – ולכן הוא בבחינת המדידה שבעלמא דאתכסייא
לעומת קו המידה עצמו) בכתר ד'אריך, ומכתר ד'אריך נמשך חסד ד'עתיק אל גבורה ד'עתיק (בו נעשה צמצום חכמה סתימאה, מפה שורש כל הצמצומים והגבורות
שנותנים את הכוח לחכמה שתעשה מדידה כפי מה שבבחינת חפץ ורצון, וזו בחינת המקור
למדידה שבעלמא דאתגליא) ונפעל הצמצום בחכמה סתימאה בחצי העליון של אריך (מבלי שקו
המידה יעבור בעצמו דרך כתר ד'אריך) ומתלבש בחכמה עילאה בחצי התחתון של אריך. ומכאן שעיקר עולם
האצילות הוא מחכמה שבאריך אנפין.
חיבור הפנימי
והחיצוני כדי להביא אל התכלית:
כדי להבין את חיבור שני הקווים, ימין (פנימי) ושמאל (חיצוני), לכדי
מהות אחת שמגלה את תכלית בריאת העולמות, נבאר תחילה את ההבדל שבין "חיות העולמות"
ו-"העשייה של העולמות".
את ההבדל הנ"ל ניתן להבין משני פסוקים שבעזרת פסוק שלישי מתחברים לדבר אחד:
האחד מבאר מי הוא יתברך, והשני מבאר מה עניין שמו יתברך. ופסוק שלישי מסביר כיצד
על ידי חיבור הוא ושמו נפעל הגילוי העצמי שגדול יותר מכל אחד מהשניים הללו כשהם
נפרדים.
הפסוק הראשון - "ואתה מחייה את כולם" (נחמיה ט'
ו').
הפסוק השני – "כי נשגב שמו" (תהילים קמח יג'/ ישעיהו יב' ד').
והפסוק השלישי – "תפארת אדם לשבת
בית" (ישעיהו מד' יג').
בפסוק הראשון מובא ש"ואתה" מחייה את כולם, והמילה
"ואתה" כוללת בתוכה שני חלקים:
1. האות ויו – האות ו' מציינת את ההמשכה מלמעלה למטה, ההמשכה מחפץ
הוי' דרך חכמה עילאה, אל המאמר ודיבור שבאמצעותו נברא העולם. זו העשייה של העולמות
ע"י הצורה שנמשכת מהתלבשות הרצון בחכמה, והיא פנימיות העולמות כפי שנמשך מחפץ
ורצון הוי'. זהו העולם המכוסה והוא אור עליון.
2. אתה – המילה "אתה" מציינת את חיות העולמות על ידי דבר
הוי', זו עצם הימצאות החומר בעולם, כדי שתוכל להתלבש בו הצורה שנמשכה מהאות ויו.
על ידי דבר הוי' מתגלה עיקר מציאות היש כחומר, כי "הוא ציווה ונבראו",
וזו מצוות המלך ששייכת במי שמתנשא ומרומם בריחוק מקום, והרי ש"אין מלך בלא
עם". לכן כדי שיוכל למלוך צריך שיהיה מי שימליך אותו, ואת זה הוא עושה
באמצעות הדיבור. מפאת רוממותו וריחוק המקום שלו, כמלך, הוא אינו מאיר ומתגלה אלא
רק בחינת שמו בלבד היא שמאירה את כוח ההתהוות בפועל. זהו העולם הגלוי והוא האור
התחתון.
בפסוק השני מובא ששם הוי' נשגב ומרומם, והשם הוא אותיות דיבור העליון
שהן אור מקיף. אותיות השם הם מה שהוא מצמצם את עצמו לבחינת שם, כדי להאיר בריחוק
המקום את עצמו ממש. ודרך אותיות הדיבור העליון נמשכת האות ויו של "ואתה"
מאותיות הדיבור העליון אל שם הוי' ממש. והארה זו מבחינת שם שמהווה היא על ידי
הדיבור, שמתלבש בנברא ממש והוא אור פנימי (אור ממלא).
על ידי החיבור שבין שמו ודיבורו, נפעל הודו. שעל ידי הודו נעשית המשכת
יש מאין ונעשה גילוי היש כאשר האין מהווה אותו בכל רגע ורגע מחדש, באופן מכוסה
שאותו על היש לגלות מצד עצמו ובחירתו החופשית בהמלכת המלך.
על דרך משל: המלך שולח שליח שיקריא בפני העם ציווי מבית המלך. השליח
של המלך הוא לא המלך בעצמו, לכן אין לדבריו תוקף וממשות כל עוד הם לא נאמרים בשמו
של המלך! מכאן שעצם זה שהשליח בא לדבר בשמו של המלך הוא מיד מקבל תוקף וחשיבות בעיני
העם, שהרי הוא המשכה ששלח המלך כדי להעביר את רצונו. זה עניין האות ויו כפי שנתבאר
לעיל, והיא עולם מכוסה שאין בו גילוי היש, והוא רק בגדר אור עליון שנותן תוקף
וצורה לאופן שבו העם מתייחס לשליח, כשהם מוכנים לעשיית דבר המלך על אף שאינם
יודעים מה הוא עדיין.
כאשר יקריא השליח את הציווי שנשלח לבשר בפני העם, יתגלה העניין שנתבאר
ב"אתה". המלך אמנם לא נמצא בפניהם באופן ממשי, אך השליח אומר את דברו של
המלך, ועל כן הדיבור שמובא בפניהם, גם אם הוא בא רק מבחינת מה שנאמר בשם המלך ולא
מפי המלך בכבודו ובעצמו, פועל את ההארה שמתלבשת בהם ומחייה אותם בפועל באופן גלוי.
חיבור שתי הבחינות:
1. העשייה של העולמות: השליח שמייצג את שם המלך ודרכו מגיעה ההמשכה מהמלך
באותיות שכתובות במה שנשלח למסור, ואותיות אלו הם הדיבור מהמלך עצמו כך שבאופן
מיידי הצורה שבה מתייחסים לשליח היא באופן של קבלה וביטול למה שבא למסור (פנימיות
- העולם מכוסה – המשכת הצורה על ידי התלבשות החכמה ברצון – אותיות הדיבור העליון –
אור מקיף שממנו מגיעה עיקר ההתהוות).
2. החיות שבעולמות: דבר המלך שמקריא השליח והוא מה שמחייה את העם בעשייה
ממשית, על אף שהוא מגיע רק מבחינת שמו ולא ממנו בעצמו ממש (הרי אם המלך היה מול
העם בעצמו, ולא רק השליח, הם היו משתטחים על הרצפה מפאת רוממותו, ולא היו יכולים
לקבל את דברו באופן פנימי כי הם היו מתבטלים בו במקום). דבר המלך הוא הארה שבאה
מבחינת שמו, ודבר המלך הוא אור פנימי שמתלבש בעם (חיצוניות – העולם הגלוי – בריאת
החומר בדיבור – אור פנימי שהוא כוח ההתהוות שיהיה מקום לצורה איפה להתלבש).
מחיבור שתי הבחינות הללו, כאשר העשייה של העולמות מתלבשת בתוך החיות
שבעולמות, מתקבלת התכלית והיא החיבור בין שתיהן כפי שהיא מובאת בפסוק השלישי והיא
מה שממשיך את היש מהאין ונעשה גילוי היש – הודו של המלך. זה כאשר האין מתלבש בתוך
היש, משמע – כאשר העשייה של העולמות מתלבשת בתוך החיות שבעולמות. ואת זה אנחנו
מבינים מהפסוק השלישי שמובא והוא מחבר את שתי הבחינות יחד – "תפארת אדם לשבת
בית".
תפארת היא מידת הרחמים, שמחברת את החסד כאור שמתלבש בגבורה ככלי.
ממקום הרחמים נוצרת צמיחה אצל המקבל באופן שמגלה את פנימיותו העצמית, וזה העניין
של האדם שיושב בבית.
על דרך משל: הגבר נותן לאישה את טיפת הזרע, זו בחינת חסד שהיא נתינה
ללא התחשבות במקבל. נתינת טיפת הזרע לא מותנית באם טיפת הזרע תתקבל בביצית או לא.
זהו קו הימין, הקו הפנימי, שהרי טיפת הזרע נמשכת ממחשבתו של הגבר, המקום הפנימי
ביותר בלבושי הנפש שלו. מצד שני, הביצית אצל האישה צריכה לקבל את טיפת הזרע ולהכיל
אותה כדי שתוכל להפוך להיות איתה לאחד שממנו יתפתח עובר. זו בחינת הגבורה, שהיא
כלי שבו יכול החסד להתלבש. זהו קו השמאל, הקו החיצוני, שהרי הביצית רוצה לעטוף את
טיפת הזרע ולהכיל אותה בתוכה. ולאחר שנתקיים החיבור בין השניים, והביצית הופרתה על
ידי הזרע, מתחיל להתפתח העובר בתוך הרחם. ורחם הוא מלשון רחמים, שהוא עוטף את
חיבור החסד והגבורה באופן כזה שהנתינה שמצד החסד, ואי הנתינה שעושה כלי לנתינה מצד
הגבורה, מחברים את עשיית העובר ואת החיות שבעובר למה שעתיד להיוולד כאדם. דבר זה
ניתן לראות כבר מאותיות המילה "רחם" כאשר האות ר' מביאה שני קווים והם
חיבור ההמשכה שמצד ימין לכיוון צד שמאל, וחיבור זה עובר בקו העליון. לאחר מכן האות
ח' שמביאה את התקבלות ההמשכה שעוברת מצד ימין לצד שמאל, ונוסף קו נוסף בצד השמאלי
והוא מקביל למה שיצא מצד ימין ונמשך לשמאל (זו הגבורה ככלי שמתלבש בו החסד).
ולבסוף האות ם' שהיא שלמות התהליך כאשר ההמשכה מצידה העליון באה לידי ביטוי גם
בהמשכה מצידה התחתון, ונעשתה צמיחה שגרמה להשפעה אצל הזולת באופן ששיך בו מצד
עצמו. זה גילוי הנקודה העצמית שמחברת את קו הימין וקו השמאל, והיא המשכת יש מאין
כאשר נעשה גילוי היש.
כיצד אם כך נעשית
התכלית ש"תפארת אדם לשבת בית"?
דבר זה נפעל כאשר היש מתבטל לאין ומאפשר מקום שיוכל להתלבש בו. זה
עניין מה שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, כאשר התחתון (או
החיצוני) יהיה כלי ובחינת דירה לעליון (או הפנימי), ויאיר למטה (או כלפי חוץ) את
גילוי העליון (או הפנימי).
משמע – שהגוף יגלה במעשיו ובפעולותיו, הגלויות כפי שהן מתלבשות בשלושת
לבושי הנפש (מחשבה, דיבור, ומעשה), את אור הנשמה. ועל דרך המשל שהובא קודם על האדם
העיוור, זה מה שמתגלה בו בחינת ראיה שהייתה מכוסה על ידי החיסרון במציאות הגלויה
מעצם היותו עיוור. וכאשר האדם העיוור יחבר את כלי העזר החיצוניים (מקל ההליכה) עם
כלי העזר הפנימיים (ההיכרות והביטחון שלו עם הדרך), באופן שהכלי הפנימי מתלבש בכלי
החיצוני, הוא יגלה בכלי החיצוני את אורו של הכלי הפנימי, ומקל ההליכה יהיה לו
כעיניים ממש ויהי' בשבילו כראיה ממש. ראיה זו היא הודו של הוי' שמתגלה ביהודי על
ידי הארת הנפש האלוקית בנפש הבהמית, אז דווקא בנפש הבהמית מאיר הגילוי של אור הנפש
האלוקית במחשבה, דיבור, ומעשה.
וזה מה שכתוב "עין בעין יראו" (ישעיהו נב' ח'), שעל
ידי העבודה בגלות יהיה הגילוי שבגאולה. והרי שבחינה זו של גאולה מאירה כבר היום
בנפש בחלקו של האדם בעולם. והוא יכול לחיות מציאות של גאולה פרטית גם אם הוא חי
במציאות כללית של גלות. זאת על ידי ביטול היש והמשכת חלק בגילוי אור ה', הוא האין,
שהוא בעצם היש האמיתי שכולו טוב וטבעו להיטיב. וזה מה שכתוב "היום לעשותם
ומחר לקבל שכרם" (קידושין לט' עב'), שעל ידי עבודת הבירור בגלות יהיה
גילוי האור שיאיר באדם בזמן הגאולה. וזה מה שברא ה' את האור וגנז אותו לצדיקים
לעתיד לבוא.
וכיצד יבטל את היש ויאפשר לאין להאיר בו ללא העלמות והסתרים ? על ידי
שידע שלכל דבר בעולם יש צורה שנמשכה מהחפץ והרצון של ה' יתברך, וזהו הכוח לבטל את
מה שמכסה על האור הפנימי ומעלים עליו בחיסרון הגשמי שמלא בניסיונות להתגבר על
קליפות העולם הזה כדי להפוך את האתכפייא לאתהפכא.
משמע – על ידי זה שיתנגד למציאות
השקר והחיסרון כפי שהיא משתקפת בעיניים גשמיות, ויראה בכל דבר ודבר את שורשו מצד
האמת כפי שהוא בחפץ ורצון הוי', יהפוך את השקר לאמת ויתגלה יתרון האור שבא מהחושך
דווקא. הוא הגילוי העצמי שמשלב את המעלה בחיבור קו הימין וקו השמאל להיות מה שמעל
כל אחד מהם בנפרד.
משמע - לפעול גילוי
אלוקות נצחי בתוך מציאות גשמית ומתכלה, עד שדווקא המציאות הגשמית המתכלה תאיר ממנה
את הגילוי האלוקות הנצחי ותהפוך להיות מציאות גשמית שמלאה בחיות ובאור ולא יהיה בה
מה שמתכלה עוד כי התגברה הצורה על החומר ו"בלע המוות לנצח ומחה אד' הוי' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל
הארץ כי הוי' דבר" (ישעיהו כה ח').
קיצור אות א' במאמר
קונטרס עץ החיים: (כפי שמובא בקונטרס עצמו)
נמשלו המצות לנר והתורה לאור. יקדים אשר בריאת החומר הוא על ידי מאמר
ודיבור, בריאת הצורה על ידי חפץ ורצון בהתלבשותם בחכמה. גילוי היש על ידי הדיבור
(שם, דיבור) והתכלית שיהיה בטל לאין. היכולת בזה על ידי שצורתו היא מבחינת חפץ
ורצון.
עד פה ביאור אות א' בקונטרס
עץ החיים.
